Walk this way: מדוע נשים וגברים צועדים אחרת?

במשך עשרות שנים סברו חוקרי אבולוציה כי אגן הניאנדרתל הוא המבנה החריג שדורש פענוח, אך מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב הופך את היוצרות: דווקא אגן הגבר בן זמננו הוא החידוש האנטומי יוצא הדופן. במחקר שפורסם בכתב העת Scientific Reports, גילה צוות חוקרים בינלאומי כי האגן הגברי עבר במהלך האבולוציה "שדרוג הנדסי" ייחודי, והפך לבולם זעזועים מתוחכם שנועד לייעל הליכה למרחקים ארוכים.

הפתעה במערה

המחקר, בהובלת פרופ' יואל רק מהחוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה בפקולטה למדעי הרפואה והבריאות ע"ש גריי, נערך בשיתוף חוקרים מספרד, הטכניון, אוניברסיטת בר-אילן והקריה האקדמית אונו. הצוות השווה בין שני שלדי אגן כמעט שלמים של זכרים ניאנדרתלים ממערת כבארה בכרמל ומאתר סימה דה לוס ווסוס בספרד, לבין עשרות אגנים של בני אדם מודרניים. הממצאים היו חד-משמעיים: למרות ממדיהם הגדולים והמסיביים, אגני הניאנדרתלים דומים ברוב המדדים דווקא לאגן הנשי המודרני, ולא לגברי. המסקנה המפתיעה היא שהמבנה הקדום הוא זה שנשמר אצל נשים ואצל ניאנדרתלים, בעוד שהגבר המודרני הוא זה שהשתנה מן היסוד.

קפיץ ביולוגי בתוך האגן

השינוי המרכזי התגלה במיקום מפרקי הירך: אצל זכר האדם המודרני הם מוסטים קדימה על גבי טבעת האגן. שינוי גאומטרי זה יצר מערכת מכנית חדשה שבה שרירי הירך הקדמיים פועלים בדומה לקפיץ אלסטי מול משקל הגוף, הלוחץ מאחור. בכל צעד של הליכה על שתיים, מרכז הכובד נוטה לצנוח כלפי מטה, דבר שיוצר עומס על המפרקים ומחייב אנרגיה להרמת הגוף מחדש. המבנה הגברי החדש בולם את הנפילה הזו, אוגר את האנרגיה בצעד, ומשחרר אותה כדי "להקפיץ" את הגוף קדימה – מנגנון החוסך אנרגיה ומעניק יתרון במסעות רגליים ממושכים. לצורך עמידה בעומסים אלו, עבר שלד האגן הגברי גם עיבוי של עצם החיק והעמקה של חלקו הקדמי.

המחיר האבולוציוני של תהליך הלידה

מדוע מנגנון זה לא התפתח גם אצל נשים? התשובה נעוצה במגבלות הפיזיולוגיות של הלידה. הבאת צאצאים לעולם דורשת תעלת לידה רחבה ומבנה אגן רדוד יחסית. מסיבה זו, האגן הנשי לא יכול היה "לאמץ" את השינויים הביומכניים של הגבר, ונשאר קרוב יותר למבנה הקדום שנצפה גם אצל הזכרים הניאנדרתלים. הבדל תפקודי זה שופך אור חדש על מקור השונות האנטומית הברורה (דימורפיזם) בין המינים.

השלכות לרפואה ולשיקום

"המחקר מדגים כיצד שאלות באבולוציית האדם אינן שייכות רק לעבר הרחוק," מסבירה פרופ' אלה בין מהקריה האקדמית אונו, מכותבות המאמר. "הבנת התפתחות מנגנון ההליכה תורמת ישירות לתחומי הביומכניקה, רפואת השריר-שלד, שיקום ומניעת פציעות ספורט. המבט אל העבר מסייע לנו לפענח טוב יותר את הגוף של ימינו".

כפי שמסכם פרופ' יואל רק: הממצאים מוכיחים כי גם בתחום האנטומיה המאקרוסקופית, שלכאורה נחקר עד תום, עדיין טמונים גילויים גאומטריים מרתקים, המגדירים מחדש את האופן שבו אנו מבינים את גוף האדם ואת סיפור התפתחותו.

* פרופ' יואל רק, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ופרופסור אמריטוס בחוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הוא פלאואנתרופולוג בעל שם עולמי החוקר את התפתחות שלד האדם ומאובני ניאנדרתלים.